פסק-דין בתיק ב"ל 5514-09

התובעת הועסקה החל 1.4.08 ועד ליום 30.11.08 בעסק להתקנת דודי שמש (להלן: "העסק") המצוי בבעלות בעלה, מר טל ארביב (להלן: "מר ארביב"). ביום 15.12.08 ילדה התובעת, שבגינה הגישה תביעתה לדמי לידה ביום 10.3.09. ביום 7.7.09 דחה הנתבע את תביעת התובעת מהטעם שלא התקיימו "יחסי עובד ומעביד" כנדרש על פי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, בין התובעת לעסק.

מכאן התביעה הנוכחית.

המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא בשאלה, האם נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין בעלה שהינו בעליו של העסק, או שלכל היותר מדובר בעזרה שהעניקה

התובעת לבעלה, כמקובל בין בני משפחה.

"עובד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), כדלקמן: "לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר, ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד; לעניין זה, 'בן משפחה' - אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".

בענף הביטוח הלאומי, קירבה משפחתית אין בה, לכשעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד מעביד, והקובע הוא מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה.

יחד עם זאת, כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה, הם קרובי משפחה, הלכה פסוקה היא, כי בית הדין בוחן בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו; האם בפניו מערכת יחסים וולונטריים, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות. בין היתר, יש ליתן את הדעת לסימני היכר כגון מסגרת שעות עבודה, שכר ריאלי או סמלי וכיוצ"ב (עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603, 616; עב"ל 78/08 מגרה יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, פסק דין מיום 8.4.08) .

נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית ולובשים אופי של יחסי עובד- מעביד, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם (דב"ע נג/8-78 לעיל).

על פי ההלכה כאמור, שני תנאים מצטברים צריך שיתמלאו על מנת שקרוב משפחה של המעביד ייחשב כ"עובד": האחד, עבודה במפעל באופן סדיר והשני - אילולא נעשתה העבודה על ידי אותו קרוב - היתה נעשית בידי עובד אחר, (דב"ע מז/ 6-0 מרדכי סרוסי נ' המוסד פד"ע יח 434).

במקרה דנן, לאחר שקילת כלל העדויות והראיות, לא שוכנענו בדבר קיומם של יחסי עובד-ומעביד בין התובעת לתאגיד שבבעלות בעלה, וזאת מהנימוקים כדלקמן:

1.                  אין חולק כי התובעת עבדה כפקידה בעסק תקופה של 8 חודשים, החל מחודש 4/08, כאשר התובעת היתה כבר מצויה בתחילת הריונה ועד בסמוך למועד הלידה (סע' 4 לתצהירה, עמ' 3 שורות 20-21).

2.                 במסגרת הודעה שמסרה לנתבע (נ/1) ציינה התובעת כי: "בבוקר אני עובדת בערך 3 שעות ואחה"צ עוד שעה שעתיים. אין לי שעות קבועות".

בתצהירה מסרה התובעת כי עבודתה הסתכמה בכ-7 שעות ליום, כאשר העבודה התפרשה על פני היום, הן בשעות הבוקר והן אחה"צ ובערב (סעיף 7 לתצהירה).

בבית הדין נחקרה התובעת באשר לסתירה זו והשיבה: "... בהתחלה לא היו לי שעות קבועות כי עבדתי מהבית מהמרתף שלי. אני בטוחה שעבדתי בערך 7 שעות.

ואם כתבתי ב-נ/1 שעבדתי 3, 4 ואולי 5 שעות. אני משיבה: נכון, כי עבדתי מהמרתף של הבית. ואם בית הדין טוען כי רשום שעבדתי 3 שעות בבוקר או שעה אחת נוספת ומקסימום עד שעתיים, ולכן בכל מקרה לא למעלה מ-5 שעות, אני משיבה: אמנם חתמתי על החקירה נ/1 אבל יש טעויות" (עמ' 4 שורות 11-16).

3.                 התובעת אישרה כי שכרה בסך של 4,500 ש"ח שולם במזומן (נ/1, סעיף 8 לתצהיר, עמ' 4 שורה 8), כאשר אין חולק כי תלושי השכר לא הונפקו לתובעת בזמן אמת, אלא באיחור של כארבעה חודשים (עמ' 4 שורות 2-7, נ/2). על פי המכתב נ/2, עולה לכאורה, כי הנפקת התלושים באיחור נעשתה עקב טעות של חשבת השכר. ואולם, רוה"ח של העסק לא הובא לעדות מטעם התובעת על מנת לאשר גרסה זו.

זאת ועוד, קיימת סתירה בין הסכום המופיע בתלושי השכר (סך של        4,342.5 ש"ח נטו) לסכום ששולם לתובעת לדבריה במזומן, כאשר התובעת לא השכילה ליישב  סתירה זו במסגרת עדותה בבית הדין (עמ' 4 שורות 21-24).

4.                  התובעת אישרה כי הן טרם הצטרפותה לעסק והן כשיצאה לחופשת לידה, לא הוחלפה ע"י עובד/ת אחר/ת (נ/1 עמ' 4 שורות 30-32 עמ' 5 שורות 1-5).

5.                 אין חולק כי עבודת התובעת בוצעה ממרתף ביתה הפרטי של התובעת (עמ' 5 שורה 23).